מגדל חברה לבטוח בע"מ נ' מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל

פסק דין

1.התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה נשוא התביעה. התאונה אירעה, לפי הטענה, ביום 04.12.03, בשעות הלילה, באזור צומת להבים.

לטענת התובעת במועד התאונה בוצעו בכביש עבודות תשתית באחריותה של הנתבעת, המקום לא סומן ולא נשמר כראוי, ורכבה נפגע מקיר בטון שחצה את הכביש. הנתבעת כופרת באחריותה לתאונה ובעצם התרחשותה. לדבריה נגרם לה נזק ראייתי עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה וגם בשל כך דין התביעה להדחות.

2.מטעם התובעת העידו נהג הרכב ובעל הרכב. מטעם הנתבעת העיד מנהל תחום אחזקת גשרים במע"צ שבמועד התאונה היה ממונה גשרים במחוז הדרום. הוגשו גם תמונות ומסמכים.

נהג התובעת העיד שהוא נסע מצומת שוקת לכיוון צומת להבים. היה חשוך וגשום. סמוך לפני הצומת הוא הבחין בשרשרת של מחסומי פלסטיק לאורך הכביש, והכביש לפניו היה פנוי. הוא המשיך בנסיעה ישר ולפתע הבחין במכשול בטון על הכביש, מעין טרסה לרוחב הכביש. הוא בלם רכבו אך לא הצליח לעצור והתנגש בטרסה.

בעל הרכב לא היה במקום התאונה. הוא הגיע למקום מספר דקות לאחר התאונה. הוא ראה את הרכב כשהוא מצוי בתוך תעלה קטנה מבטון ברוחב שני מטר ובעומק 30 ס"מ. הוא לא ראה במקום כל מחסום, שילוט או קונוסים, וגם לא היתה תאורה.

בנוסף לעדויות הציגה התובעת דף פלט מחשב נושא תאריך 07.06.07 בו מפורטות נסיבות התאונה (ת/2). לפי הרשום בדף זה תיאור המקרה הוא זה: "נסעתי בכביש להבים ב"ש, כביש שעובדים עליו, מהגשם נסחפו המגנים שמצידי הכביש ונפלתי לתהום". התובעת לא הגישה את טופס ההודעה על התאונה שנמסר לה בסמוך לאחר התאונה, למרות שבדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה נכתב לגבי תאור המקרה "בהתאם לרשום בטופס התביעה כפי שנמסר למבטחים", ולמרות שנהג הרכב העיד שלמיטב זכרונו הוא מסר הודעה (עמ' 1 שורות 24 – 25) וגם בעל הרכב העיד שהנהג מסר הודעה (עמ' 1 שורות 20 – 23).

נציג מע"צ אישר שבמועד התאונה בוצעו במקום על ידי מע"צ עבודות להסדרת מחלף כניסה לישוב להבים. הפרוייקט החל בשנת 2003 ונמשך כשנתיים. לדבריו הוא אינו מכיר את האירוע, ולראשונה נודע לו על קיומו לאחר הגשת התביעה, כאשר הוא נתבקש לחפש תמונות מהמקום בו בוצעו העבודות. העד הציג תמונות מהחודשים דצמבר 2003 – ינואר 2004 (נ/1), ולפי התמונות המקום היה מסומן ומואר. הוא אינו זוכר אם בחודש דצמבר היתה במקום תאורה והוא אינו יודע מתי הוצבה התאורה.

זו התשתית העובדתית שהוצגה.

3.התאונה אירעה לפי הטענה ביום 04.12.03. התביעה הוגשה רק ביום 20.07.09, כעבור למעלה משש שנים ממועד התאונה. הנתבעת טוענת שדין התביעה להידחות ולו בשל השיהוי הרב בהגשתה והנזק הראייתי שנגרם לה עקב כך.

הכלל הוא שדיני ההתיישנות הם הקובעים את משך הזמן בו רשאי אדם להגיש תביעתו, ויש לבחון בזהירות רבה טענה בדבר שיהוי בהגשת תביעה, לבל ייווצר מסלול עוקף התיישנות. לפיכך נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תובענה בשל שיהוי ואין די בחלוף הזמן כשלעצמו. "השימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין .... חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב'דבר מה נוסף' (ראו: ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756 (1991)). על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי לפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול שונה הלכות נ' עירית נתניה ...). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה ..." (פסק דינו של כב' השופט עמית ברע"א 901/07 מדינת ישראל נ. גיא).

הנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים המבססים את טענת השיהוי, או קיומו של נזק ראייתי עקב כך, מוטל על הטוען לכך, היינו על הנתבעת.

בעניינו לא ניתן על ידי התובעת כל הסבר לשיהוי שבהגשת התביעה. עם זאת, פרט לטענה בעלמא, לא הוכיחה הנתבעת כי שינתה מצבה לרעה ולא הראתה במה נגרם לה נזק ראייתי עקב השיהוי שבהגשת התביעה. הנתבעת לא הראתה כי היו בידיה מסמכים או רישומים שאינם עוד בידיה, או שיש עדים שהיא חפצה להביא אך אין באפשרותה לעשות כן בשל הזמן שחלף. בנסיבות אלו, אין מקום לדחות את התביעה אך בשל השיהוי שבהגשתה.

4.עם זאת, בנסיבות אלו, ניתן היה לצפות שהתובעת תציג תשתית ראייתית טובה יותר לטענותיה מזו שהוצגה. בחינת חומר הראיות מעלה שהתובעת הביאה מטעמה עד יחיד לתאונה, נהג הרכב. בעל הרכב הגיע למקום, לדבריו, רק כעבור מספר דקות והוא לא היה עד לתאונה עצמה. לא הובא לעדות נהג רכב נוסף שלדברי נהג התובעת היה במקום, נסע אחריו והגיש לו עזרה לאחר התאונה (עמ' 1 שורות 15 – 18). לא הוצגו מסמכים רפואיים למרות שלפי עדות הנהג הוא נפצע ופונה מהמקום באמבולנס, ולמרות שבטופס המחשב שהציגה התובעת נרשם שקיימת תביעת גוף (ת/2). לא הוצגו גם מסמכים מהמשטרה למרות שהנהג העיד שהוא חושב שנחקר על התאונה במשטרה (עמ' 1 שורה 26 – עמ' 2 שורה 1), ולאור העובדה שנהג הרכב נפגע, אך סביר הדבר.

כאמור, גם הודעת הנהג לחברת הביטוח כפי שזו נמסרה על ידו בסמוך לאחר התאונה, לא הוגשה, ולא ניתן לכך כך הסבר.

5.זאת ועוד זאת. בחינת עדויותיהם של נהג הרכב ושל בעל הרכב מעלה שקיימות ביניהם סתירות מהותיות.

נהג הרכב טען שהרכב נפגע כתוצאה מהתנגשות בטרסה לרוחב הכביש שפגעה בחזית הרכב (עמ' 1 שורות 15 – 18). גרסה זו בדבר קיומו של מעין קיר לרוחב הכביש תואמת לאמור בכתב התביעה לפיו הנהג נתקל בקיר (סעיף 3 לכתב התביעה). מאידך בעל הרכב טען שהרכב נפל לתעלה לרוחב הכביש (עמ' 1 שורות 11 – 17). גרסה זו בדבר נפילת הרכב לתעלה תואמת, אף שאינה זהה, לרשום בדף המחשב לפיו התאונה נגרמה עקב נפילת רכב התובעת לתהום. מדובר בגרסאות שונות, שאינן מתיישבות זו עם זו.

סתירה נוספת קיימת לגבי מצב הכביש. לפי עדות הנהג היתה במקום שרשרת של מחסומים מפלסטיק לאורך הכביש (עמ' 1 שורות 14 – 15 לפרוטוקול מיום 13.12.10). לפי עדות בעל הרכב לא היו במקום כל מחסום או שילוט (עמ' 1 שורות 15 - 17 לפרוטוקול מיום 02.02.11). מדובר בסתירה מהותית בעיקר כאשר התביעה מבוססת על טענה בדבר העדר אמצעי התראה נאותים לגבי העבודות המבוצעות במקום.

6.במכלול נסיבות אלו, ובהתחשב גם באמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, לא הוכיחה התובעת טענותיה.

לאור האמור התביעה נדחית.